Parshas Vayechi

Before His Death Yaakov Established Two Distinct Forms
of Connecting with HKB”H
“שמע ישראל” and “ברוך שם”

Dear Brothers and Friends.

In the mamar for this week’s parsha, parshas Vayechi, our blessed sages provide us with a fascinating insight regarding this momentous gathering involving Yaakov Avinu and his holy sons.  We learned in the Gemara (Pesachim 56a):

Yaakov wished to reveal to his sons secrets pertaining to the final geulah; however, divine inspiration was withheld from him; this led  him to suspect that one of his sons might be unworthy; they reassured him with the response  “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד”– communicating the fact that just as he worshipped but one master, so, too, did they. To this, Yaakov Avinu replied “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.”

Then, the Rabbis question what we should do in actual practice—should we utter the words“ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” or not?  On the one hand, Moshe Rabeinu did not include this phrase in the Torah; on the other hand, Yaakov Avinu did utter this proclamation.  The Rabbis instituted the practice of uttering these words silently.  An analogy is drawn to a princess who smells and craves some sweet delicacies.  If her craving is made public, she will be embarrassed; if she does not express her craving, she will suffer; therefore, her servants began bringing her the objects of her craving clandestinely.

It is worth our while to consider the following:  (a) what prompted Yaakov Avinu to proclaim:  “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” whereas Moshe Rabeinu, who gave us the Torah, sufficed with the utterance of “שמע ישראל”, omitting “ברוך שם”?  (b) Why did our blessed sages institute the recital of “ברוך שם” silently due to our shame?  What is the significance of the analogy to the princess?  What is the source of our shame regarding the utterance of “ברוך שם” necessitating that it be uttered silently?

Additionally, we must explain for practical purposes the following classification found in our holy sources.  The Zohar hakadosh (Bereishis 18b) classifies the pronouncement of “שמע ישראל” as “יחודא עלאה”—the higher form of devotion to HKB”H and declaration of His oneness.  On the other hand, the pronouncement of “ברוך שם” is classified as “יחודא תתאה”—the lower form of declaration regarding our relationship with HKB”H.

To explain this we go on a journey into the depth of fascinating knowledge that will open up rays of light and new understandings about the Avodas Hakodesh in using worldly bearings leshem shomayim.

It will not be an easy piece of cake it is a full course meal that you will have to be ready for it. If you do focus I promise you will enjoy it for the rest of your life daily when saying “SHMAH YISROEL” and “BORUCH SHEM”.

Have a wonderful Shabbos

With respect and honor

* ~ *

ביאור שני היחודים שתיקן יעקב לפני פטירתו
“שמע ישראל” יחודא עלאה “ברוך שם” יחודא תתאה

 

ביאור החידה סתומה, שתיקנו לומר “ברוך שם” בחשאי מחמת הבושה,
כמשל בת המלך שחשקה במיני מתיקה

 

ספר הקנה: ראשי תיבות של “ברוך שם” הוא בשכמל”ו,
ו’ אותיות שכל אחת מצטרפות לשם הוי”ה מלפניו

 

זוהר הקדוש: המדרגה של “אחרי ה’ אלקיכם תלכו” –
ללכת אחרי ה’, גדולה מהמדרגה של “התהלך לפני”

 

ביאור המשל של ה”אור פני משה”: האדון הולך
רק אחורי עבדו שאינו נאמן כי הוא מפחד שיברח ממנו

 

ביאור נפלא של “אור החיים” הקדוש על ב’ בחינת דביקות בה’
שנרמזו בפסוק: “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם”

 

יחודא עלאה של “שמע ישראל” הוא לייחד
כל עניני עולם הזה בלתי לה’ לבדו בלי שום נגיעה לעצמו

 

יחודא תתאה של “ברוך שם” הוא, כנגד מי שאכל למלא תאוותו,
ואחר כך הוא רוצה לתקנו בעסק התורה

 

תקנו לומר “ברוך שם” מחמת הבושה,
שאין אנו במדרגה לאכול מיד בלתי לה’ לבדו בבחינת יחודא עלאה

 

שלום וברכה חברים וידידים הי”ו.

במאמר השבוע לפרשת ויחי אנו עוסקים במה ששנינו בגמרא, על שיח סוד שרפי קודש שהיה בין יעקב אבינו לבניו השבטים הקדושים בענין מצות קריאת שמע, וכך שנינו (פסחים נו.):

“אמר רבי שמעון בן לקיש, ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם, ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו, שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד, אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

אמרי רבנן היכי נעביד [איך נעשה], נאמרוהו [אם נאמר ברוך שם כבוד מלכותו, הרי] לא אמרו משה רבינו [בפרשת ואתחנן], לא נאמרוהו [הרי] אמרו יעקב, התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמרי דבי רבי אמי, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה [מיני מתיקה], אם תאמר [שהיא רוצה אותם] יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה להביא לה בחשאי”.

הרמב”ם בספרו “יד החזקה” שהוא בעיקר ספר הלכה מצא לנכון להזכיר אגדה זו (הלכות קריאת שמע פ”א ה”ד):

“הקורא קריאת שמע, כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד… ולמה קורין כן, מסורת היא בידינו שבשעה שקיבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו, ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה’ שהלך בה אברהם ויצחק אביו, ושאל אותם ואמר להם, בני שמא יש בכם פסולת מי שאינו עומד עמי ביחוד השם… ענו כולם ואמרו שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד, כלומר שמע ממנו אבינו ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד, פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבחו בו ישראל הזקן אחר פסוק זה”.

והנה הגם שאין לנו השגה בשיח סוד של השרפים הללו, עם כל זאת ראוי להתבונן: מהו הענין שתיקנו חכמינו ז”ל לומר “ברוך שם” בחשאי מחמת הבושה, כמשל בת המלך שהריחה ציקי קדירה ועבדיה מביאים לה בחשאי, וצריך ביאור להבין הנמשל, מהי הבושה באמירת “ברוך שם” עד שצריך לאומרו בחשאי.

עוד ראוי לבאר בדרך עבודה מה שמבואר בספרים הקדושים, ומקור הדבר בזוהר הקדוש (פרשת בראשית יח:) כי פסוק היחוד “שמע ישראל” נקרא “יחודא עלאה” כלומר יחוד עליון, ואילו פסוק היחוד “ברוך שם” נקרא “יחודא תתאה” כלומר יחוד תחתון.

כדי לבאר ענין זה אנו פותחים במסע של הקדמות יקרות, הפותחות לנו שערי אורה בעבודת ה’ של איש ישראל בעניני העולם הזה. ישנן שתי דרכים, דרך אחת מאד נעלה שאדם אוכל ושותה מיד בכוונה לשם שמים, כדי שיהיה לו כח לעבוד את השם. אך לעומת זה ישנה דרך שניה שאדם אוכל למלאות תאוות לבו, אבל הוא משתמש עם הכח שהוא קיבל מהאוכל לעסוק בתורה ולקיים מצוות ה’, ועל ידי זה הוא מתקן לפרע כל מה שאכל, שהרי בסופו של דבר יצא מזה כבוד שמים.

מהו אם כן ההבדל בין מי שאוכל מיד לשם שמים, או שמתקן את האוכל בסוף על ידי עסק התורה, ההבדל הוא בכך שהאוכל מיד לשם שמים אינו נמצא בסכנה, שהיה לחיצונים אחיזה בו ובמאכליו, אבל האוכל למלאות תאוות לבו, יש לכוחות הסטרא אחרא אחיזה בו ובמאכליו והוא צריך שמירה יצירה, שאכן יזכה לעסוק בתורה בכח שהוא קיבל מהאוכל.

מכאן אנו ממשיכים במסע קודש לאורך ולרוחב ללבן סוגיא עמוקה ונפלאה זו, שמביאה אותנו בסופו של דבר למחוז חפצינו, לבאר כי בעצם שתי דרכים הללו הוא מקור ליחודא עלאה של “שמע ישראל”, ביחוד זה אין שום נגיעה עצמית מלבד: “ה’ אלקינו ה’ אחד”, לעומת זה יחודא תתאה של “ברוך שם”, שם אנו מבקשים מחילה על כבוד מלכותו שהיה צריך להמתין עד שנעסוק בתורה בפועל. וזהו ביאור המשל של בת המלך שהשתוקקה למיני מתיקה.

הפעם תצטרכו להתעמק במאמר במחשבה צלולה, מובטח לכם ידיעות חשובות ויקרות בעבודת ה’, תענוג רוחני שילוו אתכם יום יום בקריאת “שמע ישראל” – יחודא עלאה וכמובן “ברוך שם” – יחודא תתאה.

באהבה ובידידות

שבת שלום ומבורך

~  The Mamer in Loshon H’Kodesh is published weekly at the “Hamachne Hachareidi”

for subscription to the weekly newspaper, email news@hamachne.com. ~

~ Click the link below for the article in Loshon H’Kodesh and the English translation ~

Vayechi 5773

Translation Vayechi 5773

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

w

Connecting to %s